בניגוד לטיול רגיל שאורך בין יום ליומיים, אחת לשנה יוצאת כל שכבה בבית הספר שלנו, לטיול ארוך במיוחד בן שלושה ימים, במסלול שאין בו כמעט כל זכר או סימן של ציוויליזציה.
מלבד ג'יפ מלווה ובו אוכל ושקי השינה שלנו, לא פוגשים התלמידים כמעט דבר מלבד את עצמם ואין סוף של נוף בראשיתי, לא פגוע ובלתי מיושב.
בטיול הנודד האחרון שהתקיים, עברנו שני רכסים בולטים (חתירה וחצרה) ועוד חלק מרמת עבדת, בהליכה של בין 15 ל- 20 ק"מ מדי יום! בכל אחד מן הימים, פגשנו לפחות מעין או גב אחד לטבול בהם, אכלנו ארוחות קלות אותן נשאנו על הגב, בבוקר ובצהריים ובערב בישלנו את הארוחה העיקרית.
התוצאה של כל אלה היא שהמאמץ הפיזי והמנטאלי הם משמעותיים יותר, וכנגדם עולה באופן המוחשי ביותר גם מידת הלכידות של הקבוצה, הגיבוש החברתי וכושר הניהול העצמי שיכולים לסייע מאוד ואף לבטל את אותו קושי שניצב בפני התלמיד הבודד. וזה בדיוק מה שקרה.
כל אותם תהליכים שהחלו כבר בתחילת כתה ט' שתכליתם להעביר אל התלמידים, אחריות ומשימות, ומאוד בלטו גם בעדלאידע ובסדנת החורש, הגיעו אל שיאם בטיול האחרון.
התלמידים תכננו את המסלול, ניווטו והובילו את הקבוצה ברוב הזמן, תכננו את הארוחות וגם הכינו אותן, שטפו את הכלים וארגנו את השמירות בלילה, העמיסו את העגלה בבוקר ופרקו באתר הלינה,
הכינו הדרכות וגם הדריכו את רובן (הידד לועדת טיולים על תפקוד מעולה!) ולמעשה הפכו לאנשי צוות לכל דבר ועניין.
בקטעים שהיו קשים יחסית, יכולנו לראות תלמידים שמעמיסים על עצמם תרמיל נוסף על מנת להקל על מי שמתקשה, מגישים עזרה ראשונה למי שנקע את הקרסול או נחתך ביד או ברגל. ולא הזכרנו את התמיכה והעידוד של תלמידי השכבה בינם לבין עצמם, את מעגלי הבוקר והמוראל הגבוה שהביא לכך שרובם המוחלט של תלמידי השכבה שיצאו לטיול, גם סיימו אותו ברוח טובה ובאווירה משפחתית ומלוכדת.
מאת עופר שמואלי, מחנך בשכבה י (מחזור ל"ו).
